כריסטופר הוא נער בן 15. הוא גר באנגליה עם אביו משום שאמו נפטרה מהתקף לב.

לילה אחד, כריסטופר מגלה שהכלב של שכנתו נרצח והוא מחליט שהוא יגלה מי הרוצח. אביו שפחות מרוצה מהחקירה מחביא את כתב היד של כריסטופר בחדרו. מכיוון שכריסטופר מעוניין להמשיך לכתוב, הוא מחפש ומוצא את הספר בארון של אביו אבל יחד אתו הוא מגלה מכתבים שאמו כתבה בעבורו לאחר מותה. עקב כך, מבין כריסטופר שאביו שיקר לו. תוך כדי עימות עמו על כך ששיקר לו, מגלה כריסטופר שרוצח הכלב היה אביו. בעקבות האירוע כריסטופר מחליט לעבור לגור עם אמו.

הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא תעלומת רצח המסופרת דרך נקודת מבטו של כריסטופר. למרות שהסופר נמנע מלציין זאת במהלך הסיפור (לדעתי במכוון), ניכר שהוא סובל מלקות חברתית כלשהי. כריסטופר מתאר את חייו באופן יבש ועובדתי אך מתוך התיאור שלו, הקורא מבין שכריסטופר חווה קשיים. למשל, כריסטופר לא אוהב את הצבעים צהוב וחום. הוא לא אוכל מאכלים בצבעים הללו ובארון שלו לא יהיו בגדים צהובים או חומים. כריסטופר לא מבין מטאפורות ולכן הוא לא משתמש בהן בכתיבה שלו. הוא אוהב מתמטיקה ואת שרלוק הולמס ומתחבר לעולם דרך עובדות ודיוק.

למרות שהסיפור של כריסטופר הוא סיפור לא פשוט - הוא גר בבית עם אביו ללא אמו, הוא מגלה שאביו רצח את הכלב של השכנה ושלמעשה שיקרו לו ואמו בחיים לאחר שעזבה אותו אם השכן המאהב. כל הדרמה הזו מתוארת דרך עיניו של כריסטופר עם מעט מאוד רגש ובהתייחסות מתמטית. זה לא מפליא לאור האהבה של כריסטופר למתמטיקה שבה יש ערך רב לעובדות ואין כלל מטאפורות.

התחברתי מאוד לאופן הכתיבה של כריסטופר, אני חושבת שבכל אחד מאתנו יש קצת ממנו. בוודאי שאני כמי שאוהבת מתמטיקה ומדעים, מבינה לחלוטין את המשפט של כריסטופר " בגופי משתרגים עורקי ברזל וכסף ונתיבי בוץ פשוט. אינני יכול להתכנס לכדי האגרוף התקיף שקופצים אלה שאינם תלויים בתמריצים" מה זה אומר? אני לא יודע. וגם אבא לא. וגם לא שבון ולא מר ג'יבונס. שאלתי אותם". בעיני הספר עוסק בחיבור שבין ספרות למתמטיקה שבין רגשות לבין עובדות. רגשות הן עניין לפרשנות כל אחד יכול להבין אותן באופן אחר. כריסטופר מגלה שגם עובדות נתונות לפרשנות וכי במציאות, שלא כמו במתמטיקה לכל אירוע ניתן לתת פרשנויות והסברים שונים.

אהבתי את הבחירה של הסופר לכתוב דרך נקודת המבט של כריסטופר. אהבתי את זה כי אם הייתי כותבת ספר בעצמי, זו צורת הכתיבה שבה הייתי בוחרת. כשאני כותבת סיפור, יותר קל לי לכתוב ישירות אל האנשים שיקראו את הסיפור ולדבר ישירות אליהם מאשר להתעלם מקיומם. דרך הכתיבה הזאת נותנת לקורא חווית קריאה שונה מבדרך כלל. אנחנו רואים את המציאות שבן אדם מסוים רואה, והיא לא בהכרח נכונה. זה נותן לקורא עוד מקום לדמיון ולהשערות בנוגע למה שבאמת קרה או איך אנשים שונים בסיפור היו רואים את הסיטואציה. 

מצד שני, לא אהבתי את הבחירה של הסופר לסיים את התעלומה בכך שכריסטופר ממשיך להתנהל באותו האופן. למרות הגילוי, למרות השקרים שנחשפו, נראה שכריסטופר לא מצליח לצאת מהתבניות שלו וממשיך להיות נטול רגשות והבנה למורכבות של המצב. היה לי קשה להתחבר לחוסר החיבור המוחלט של כריסטופר לרגשות.