בינה מלאכותית היא סביבה.

בני אדם אינם מעצבים את סביבתם מתוך מודעות מלאה להשפעתה עליהם. הם בוחרים ריהוט כי הוא יפה, טכנולוגיה כי היא חדשנית, משרד פתוח כי הוא אמור לעודד שיתופיות, מערכת כי היא מייעלת תהליכים. השיח נסוב סביב אסתטיקה, חדשנות, נוחות, רווחה ותוצאות מדידות. אך המשמעויות העמוקות יותר, אלו שמעצבות תפיסות, דפוסי חשיבה, יחסים חברתיים ומבני כוח, כמעט שאינן נידונות. הסביבה אינה רק תפאורה לפעולה האנושית אלא תשתית קוגניטיבית, רגשית וחברתית. היא מגדירה קצב, היררכיה, קרבה ומרחק, היא מנסחת נורמות ומייצרת ציפיות. היא כותבת את כללי המשחק בשקט. וכאשר אנו מעצבים אותה מתוך עיסוק באלמנטים חיצוניים בלבד, אנו מפקידים בידיה את עיצוב ההתנהגות האנושית באופן לא מודע, לעיתים באופן שפוגע במרקם החברתי שאותו ביקשנו לחזק.

המשרד הפתוח הוא דוגמה מובהקת לכך. הוא תוכנן והוצג כהבטחה לשקיפות, לשיתופיות, לשבירת היררכיות. בפועל, במקרים רבים, הוא יצר עומס קוגניטיבי, פגיעה בפרטיות, ירידה בריכוז והעמקת תקשורת דיגיטלית במקום תקשורת פנים אל פנים. אנשים החלו לשלוח הודעות זה לזה במקום לקום ולדבר, משום שהמרחב לא אפשר אינטימיות בסיסית. העיצוב, שנועד לקרב, יצר ריחוק מסוג אחר. הוא עיצב התנהגות. הוא שינה דפוסי עבודה. הוא הגדיר מחדש מהי נראות, מי נראה ומי חשוף. הוא לא היה ניטרלי. הוא היה סוכן פעיל בתרבות הארגונית.

כאשר עיצוב מתמקד במה יפה או במה יעיל, הוא מתעלם מהשאלה העמוקה יותר, איזה אדם ואיזו חברה נוצרים כאן. עיצוב הוא פעולה אתית לא פחות משהוא פעולה אסתטית או פונקציונלית. הוא מגדיר את היחסים בין אנשים, את מרחב החופש ואת גבולות הסמכות. במובן זה, הבינה המלאכותית היא סביבת העבודה החדשה, המשרד הפתוח של התודעה. היא אינה רק כלי נוסף בארגז הכלים אלא תשתית שמעצבת את האופן שבו אנו חושבים, מדברים ופועלים.

השיח הציבורי סביב הבינה המלאכותית מתנהל בעיקר סביב יכולות, מהירות, דיוק וחיסכון. השיח האסטרטגי מתנהל סביב תחרות ושליטה בשוק. אך כמעט שאיננו שואלים איזו תודעה חברתית מתעצבת כאשר אלגוריתמים הופכים לשכבה מתווכת קבועה בין אדם למציאות ובין אדם לאדם. כאשר מערכת מנסחת עבורי טקסט, מסכמת עבורי ספר, מציעה לי רעיון או מייעצת לי כיצד להגיב, היא אינה רק כלי. היא משתתפת פעילה בדיאלוג. היא נכנסת אל תוך הרשת של מערכות היחסים.

בעבר שאלנו חבר, עמית, מורה או בן משפחה. פנינו לאדם אחר, על כל מורכבותו. היום אנו שואלים מערכת. היא זמינה תמיד, אינה מתעייפת, אינה שופטת במובן האנושי. בהדרגה היא תופסת את מקומם של בני אדם בתפקידים של ייעוץ, ניסוח, חשיבה משותפת ולעיתים אף תמיכה רגשית. היא אינה רק מתווכת ידע אלא מתווכת יחסים. היא משנה את מבנה השיחה. במקום דיאלוג הכולל היסוס, שתיקה, מבוכה ואי הבנה, אנו מקבלים תגובה חלקה ומיידית. במקום להתמודד עם שונות אנושית אנו מקבלים טקסט מאוזן.

כניסתה של הבינה המלאכותית אל תוך השיחה משנה את תפקיד היד האנושית. היד שכתבה, שמחקה, ששינתה ושניסתה שוב הייתה ביטוי למאמץ ולכוונה. היא נשאה אחריות. כאשר תוצרים נוצרים באמצעות הנחיה קצרה, הקשר בין מאמץ לתוצאה נחלש. תחושת הבעלות מתערערת. גם הערך שאנו מייחסים ליצירה משתנה כאשר ניתן לייצר תוצאה דומה בלחיצת כפתור.

במקביל משתנה גם ההגדרה של ידע ושל חוכמה. אם בעבר ידע היה כרוך בתהליך של למידה ובהעמקה מצטברת, הרי שכעת הוא זמין כמעט ללא מאמץ. ההבחנה בין מי שיודע לבין מי שיודע לשאול היטב מטשטשת. הידע הופך לשירות. המומחיות משנה את פניה. חוכמה, שבעבר נקשרה ליכולת לשאת מורכבות ולשהות עם שאלה פתוחה, עלולה להימדד לפי מהירות תגובה ואיכות ניסוח. אך תשובה מהירה אינה בהכרח תבונה עמוקה. חוכמה אינה רק תוצאה אלא דרך.

וכאן ניצב המתח המרכזי בין תכלית לתהליך. הבינה המלאכותית מגלמת את הניצחון של התכלית על פני הדרך. היא מאפשרת להגיע לתוצאה מבלי לעבור את המסע. לכתוב מבלי לכתוב, ללמוד מבלי להתמודד עם קושי, לסכם מבלי לשהות בטקסט. התהליך, שהיה מרחב של מבוכה ושל צמיחה, נדחק לשוליים. כאשר אנו מדלגים עליו אנו חוסכים זמן אך גם מוותרים על השינוי הפנימי שהוא יצר.

התוכן עצמו מאבד מההילה שלו. בעבר יצירה נשאה עמה משקל משום שנדרש זמן ומאמץ כדי ליצור אותה. ידע היה נדיר יותר. היום ניתן לייצר כמויות עצומות של תוכן בתוך שניות. השפע מחליף את המשמעות. כאשר הכול זמין, הכול דומה. ההילה של יצירה אנושית, אותה תחושה שיש כאן קול חד פעמי שנולד מתוך מאבק או תובנה, מתעמעמת.

בתוך מציאות זו בני אדם מסרבים להשתעמם. כל רגע ריק ממולא בגירוי. אין צורך לשהות באי ידיעה, אין צורך לשאת מבוכה בתוך שיחה, אין צורך להיאבק על רעיון. אך השעמום היה מרחב של דמיון, והמבוכה הייתה שער לצמיחה. כאשר אנו מוותרים עליהם אנו מוותרים גם על עומק הדיאלוג האנושי. במקום להקשיב זה לזה אנו שואלים מערכת שתכריע. במקום לבנות רעיון משותף אנו מקבלים נוסח מוכן.

בתוך ארגונים השינויים הללו משפיעים על היררכיות ועל יחסי כוח. לכאורה נוצר שוויון בגישה לכלי, אך בפועל נוצרת היררכיה חדשה המבוססת על שליטה בטכנולוגיה ועל גישה לתשתיות. אינטרסים כלכליים של יצרני הבינה קובעים אילו שימושים יתועדפו ואילו גבולות יוצבו. גבולות המגרש נקבעים לא פעם מעל הראש של ארגונים ואנשים. כך מתעצבת מערכת יחסים חדשה בין עובדים, מנהלים וחברות טכנולוגיה, מבלי שהתקיימה עליה הכרעה ערכית מודעת.

השיח הציבורי נוטה להציג את ההתפתחות הזו כגזרת גורל. אך טכנולוגיה אינה תהליך סטיכי שאין עליו שליטה. היא תוצר של החלטות אנושיות. השאלה איננה מה הבינה בהכרח תייצר אלא מה אנו בוחרים שהיא תייצר ואילו גבולות נציב לה.

מתוך הבנה זו ארגונים נדרשים לפעול אחרת. הכנסת בינה מלאכותית אינה פרויקט טכנולוגי בלבד אלא תהליך של עיצוב סביבה. ראשית עליהם להגדיר תכלית ערכית לפני תכלית תפעולית. לא לשאול רק כיצד להתייעל אלא איזה סוג תרבות הם מבקשים לטפח, איזה סוג דיאלוג הם רוצים לעודד ואיזו אחריות הם מבקשים לשמר בידי בני אדם. שנית עליהם למפות את נקודות המגע בין הטכנולוגיה לבין יחסים אנושיים, להבין היכן היא מחליפה דיאלוג והיכן היא מעצימה אותו, ולהחליט במודע היכן להציב גבול.

שלישית על ארגונים להשקיע בפיתוח חשיבה ביקורתית בקרב עובדים ומנהלים. לא רק ללמד כיצד להשתמש בכלי אלא כיצד לשאול עליו שאלות, כיצד לזהות הטיות וכיצד לשמור על שיקול דעת עצמאי. רביעית יש לעצב מנגנוני אחריות ברורים, לקבוע מי אחראי לתוצרים שנוצרו בעזרת מערכת וכיצד נשמרת שקיפות מול לקוחות ועובדים. חמישית חשוב ליצור מרחבים שבהם נשמר ערכו של התהליך האנושי, של דיון פתוח, של למידה איטית ושל יצירה שאינה מואצת באופן מלאכותי.

הכנסת בינה מלאכותית באופן מודע מחייבת לראות בה חלק ממארג חברתי ולא רק תוסף פונקציונלי. היא מחייבת הנהגה שמוכנה להאט כדי לחשוב, להציב גבולות גם כאשר השוק דוחף להאצה, ולהבין שעיצוב סביבת עבודה הוא עיצוב תודעה. העתיד הארגוני אינו מוכתב על ידי הטכנולוגיה אלא על ידי האופן שבו נבחר לשלב אותה. אם נעשה זאת מתוך מודעות, אחריות ועיצוב מכוון, נוכל ליהנות מיכולותיה מבלי לאבד את העומק האנושי. אם נוותר על העיצוב וניכנע לדטרמיניזם טכנולוגי, נגלה בדיעבד שהסביבה שעיצבנו עיצבה אותנו.