ליברליזם וחיפוש אחר משמעות

העיסוק הגובר במשמעות בעבודה מוצג לרוב כרעיון נאור, הומניסטי, כמעט מוסרי. עבודה, כך נאמר, אינה רק מקור פרנסה אלא מקום של ערך, זהות ושליחות. אלא שמתחת לשפה הרכה הזו מסתתר היגיון בעייתי מאוד: ההנחה שעובד אמור לגלות נאמנות לארגון לא בגלל אופן ההתנהלות שלו, אלא בגלל משמעות שהוא מייצג.

כדי להבין עד כמה הרעיון הזה מסוכן, מספיק להוציא אותו לרגע מהקשר הארגוני ולדמיין אותו בהקשר מדינתי. אילו היינו טוענים שאזרחים צריכים להסכים למדיניות המדינה לא משום שהיא מיטיבה איתם, הוגנת כלפיהם ופועלת לטובתם, אלא משום שהיא “מייצגת משמעות”, “רעיון גדול” או “שליחות היסטורית” היינו מזהים מיד את הבעיה. תפיסה ליברלית אינה מקבלת נאמנות עיוורת. היא אינה מקבלת דרישה להזדהות עם רעיון כתחליף להתנהלות תקינה. מדינה נמדדת במה שהיא עושה בפועל עבור אזרחיה, לא בסיפור שהיא מספרת על עצמה.

ובכל זאת, בדיוק את ההיגיון הזה מקבלים היום ללא עוררין ביחס לארגונים.

בשם המשמעות, עובדים מתבקשים לגלות נאמנות גם כשהשכר נמוך, העומס קיצוני, הגבולות מטושטשים והכוח מרוכז. הביקורת מוחלפת בקריאה להתחבר לערכים. התנגדות מתורגמת לחוסר הזדהות. שאלות ענייניות על תנאים מוחלפות בשאלות רגשיות על מחויבות. במקום נאמנות שנובעת מהתנהלות הוגנת, מצפים לנאמנות שנובעת מצידקת הדרך.

זהו היפוך מסוכן של סדר הדברים. נאמנות אמורה להיות תוצאה של התנהלות ראויה, לא תחליף לה. ארגון אינו ראוי למחויבות משום שהוא מדבר בשם ערכים, אלא משום שהוא פועל לטובת האנשים שעובדים בו. כאשר המשמעות מוצבת מעל ההתנהלות, נוצר מצב שבו לא משנה מה הארגון עושה בפועל כל עוד הוא מייצר נרטיב גבוה, הוא פטור מביקורת.

כאן טמון אחד העיוותים העמוקים של שיח המשמעות: הוא מבקש נאמנות חיצונית לרעיון, במקום אחריות פנימית למערכת. הוא מעדיף הזדהות על פני חוזה. הוא מחליף סטנדרטים מדידים שכר, זמן, עומס, הוגנות, סדר בתחושות כלליות של שליחות. וכשנאמנות מבוססת על רעיון ולא על התנהלות, קשה מאוד לערער עליה בלי להיתפס כלא מוסרי, לא מחובר או לא ראוי.

אבל בדיוק כפי שלא היינו מקבלים תפיסה כזו כלפי מדינה, אין סיבה לקבל אותה כלפי ארגון. ארגונים אינם ישות עליונה. הם אינם מטרה בפני עצמם. הם מנגנונים שנועדו לאפשר עבודה, פרנסה, יציבות ומימוש מקצועי. הם אמורים לשרת את מי שעובדים בהם לא לדרוש מהם הזדהות רעיונית כתנאי להוגנות.

עבודה אינה זקוקה למשמעות כדי להיות מוצדקת. היא זקוקה להתנהלות תקינה. ארגון ברור, סדר, גבולות, חלוקת כוח הוגנת וסביבת עבודה שמאפשרת לאנשים לעבוד בלי להישחק אלו התנאים שמאפשרים הצלחה, ולעיתים גם סיפוק. משמעות, אם היא מופיעה, יכולה להיות תוצר לוואי. אבל כשהיא הופכת לדרישת נאמנות, היא חדלה להיות אנושית והופכת לכלי.

אולי הגיע הזמן להחזיר את המשמעות למקומה הראוי: לא כתחליף לביקורת, לא כבסיס לנאמנות, ולא כדרישה מוסרית. ארגונים לא אמורים לייצג רעיון. הם אמורים להתנהל היטב. כל השאר הוא סיפור וסיפורים, כידוע, אינם תנאים.