שיתוף פעולה הפך בעשורים האחרונים לאחד המושגים הקדושים של עולם הארגונים. כמעט אין מצגת הנהלה, תהליך שינוי או חזון ארגוני שלא מדבר על הצורך “להגביר שיתופי פעולה”, “לשבור סילואים” או “לעבוד יחד”. אלא שדווקא כאן, כפי שמראה פרופ’ רוב קרוס, מתחילה הבעיה. שיתוף פעולה נתפס כערך מוסרי ולא ככלי ניהולי, וכשזה קורה הוא מפסיק להישאל כשאלה ומתחיל להיות מופעל כאוטומט. קרוס מצביע על כך שרוב הארגונים אינם סובלים ממחסור בשיתוף פעולה אלא מעודף ממנו. אנשים מסוימים, בדרך כלל המקצועיים, המחוברים ו

אשר מתבוננים במשרד דרך עיניהם של העובדים מתברר שהחוויה היומיומית אינה מורכבת רק מעמדת העבודה או מחדר הישיבות אלא ממסלול שלם של תנועה מבטים ומפגשים. הדרך מהכניסה אל העמדה המעבר דרך המטבח העצירה במסדרון והמפגש האקראי ליד מדפסת כל אלה הם רגעים קטנים אך מצטברים שמעצבים קשרים מקצועיים תחושת שייכות ואפילו קבלת החלטות. Space Syntax מאפשרת לפרק את הרצף הזה ולהבין כיצד המרחב עצמו מתווך בין אנשים. אחד העקרונות המרכזיים בגישה הוא הקשר בין תנועה לנראות. ניתוח קווי ראייה מראה כי אנשים נוט

מנהל מבקש ממערכת בינה מלאכותית לנתח עבורו סוגיה ארגונית מורכבת. בתוך שניות מתקבלת תשובה מסודרת, מחולקת לסעיפים, מנוסחת בביטחון. היא יעילה, תמציתית, קוהרנטית. לכאורה אין בה פגם. ובכל זאת משהו חסר. אין בה דימוי שפותח אפשרות אחרת. אין בה קפיצה מחשבתית שמציעה הסבר מפתיע. אין בה עוגן קונקרטי של ניסיון. היא סוגרת את השאלה מהר מדי. ברגע הזה מתגלה הבעיה העמוקה יותר: כאשר האנושיות מצטמצמת לצורת חשיבה חישובית, החשיבה הביקורתית עצמה הולכת ונשחקת. חשיבה ביקורתית איננה רק בדיקת תקינות לוג

רשת חברתית נתפסת בדרך כלל ככלי תקשורת או כפלטפורמה טכנולוגית להעברת מסרים, אולם ניתן להבין אותה גם בצורה אחרת. ניתן להתייחס אל הרשתות החברתיות כאל סביבה. בדיוק כפי שסביבה פיזית כמו משרד, בית ספר, רחוב או כיכר ציבורית משפיעה על האופן שבו אנשים מתנהגים, חושבים ומתקשרים זה עם זה, כך גם הסביבה הדיגיטלית של הרשתות החברתיות מעצבת דפוסי פעולה, מבנים של שיח וצורות של ידע. מחקרים בפילוסופיה של הטכנולוגיה ובמדעי החברה מדגישים כי טכנולוגיות אינן רק כלים ניטרליים אלא מערכות המתווכות את ה

בשנים האחרונות גוברת בעולם הניהול הנטייה לדבר על עובדים בשפה הלקוחה מעולם השיווק. העובד מתואר כ“לקוח פנימי”, תהליך הקליטה שלו נקרא “מסע עובד”, מקום העבודה הופך ל“חוויה”, והארגון נדרש לעצב את עצמו כך שימשוך, ישמר וירגש את עובדיו. במקביל, מתפשטת טענה נוספת: אנו חיים ב“עולם עבודה חדש”, ולכן יש להבין מחדש את ציפיות העובדים, ובעיקר את ציפיותיו של דור Z. על פני הדברים, נדמה שמדובר בהתפתחות חיובית. ארגונים אינם יכולים עוד להתייחס לעובדים כאל משאב שקט וצייתן. הם נדרשים להקשיב להם, לה

בני אדם אינם מעצבים את סביבתם מתוך מודעות מלאה להשפעתה עליהם. הם בוחרים ריהוט כי הוא יפה, טכנולוגיה כי היא חדשנית, משרד פתוח כי הוא אמור לעודד שיתופיות, מערכת כי היא מייעלת תהליכים. השיח נסוב סביב אסתטיקה, חדשנות, נוחות, רווחה ותוצאות מדידות. אך המשמעויות העמוקות יותר, אלו שמעצבות תפיסות, דפוסי חשיבה, יחסים חברתיים ומבני כוח, כמעט שאינן נידונות. הסביבה אינה רק תפאורה לפעולה האנושית אלא תשתית קוגניטיבית, רגשית וחברתית. היא מגדירה קצב, היררכיה, קרבה ומרחק, היא מנסחת נורמות ומיי

הבינה המלאכותית נכנסה לחיים שלנו במהירות שמזכירה מהפכות קודמות, אבל בניגוד למהפכות גלויות כמו הרכב או החשמל, כאן השינוי שקט. הוא לא משנה את הנוף החיצוני אלא את הנוף הפנימי: איך אנחנו חושבים, לומדים, שואלים שאלות, מקבלים החלטות ומבינים את העולם. דווקא בגלל שה-AI כל כך שימושי, כל כך נעים, וכל כך “עובד”, חשוב לעצור רגע ולשאול לא רק מה הוא מאפשר אלא גם מה הוא מחליש.הבעיה הראשונה היא אובדן הידע הבסיסי. חשיבה ביקורתית לא מתקיימת בוואקום; היא נשענת על ידע, על היכרות עם תחום, על אינט

עולם הניהול והייעוץ הארגוני רווי במודלים. מודלים לניהול שינוי, מודלים לתרבות ארגונית, מודלים למנהיגות, מודלים לחוויית עובד. נדמה שלכל בעיה יש תרשים מתאים, ואם רק נבחר את המודל הנכון נקבל גם את התוצאה הנכונה. התפיסה הזו מפתה במיוחד מנהלים. היא מבטיחה סדר, בהירות, שליטה. היא מרמזת שאפשר להתמודד עם מציאות אנושית מורכבת באמצעות נוסחה, שלבים או ראשי תיבות. אלא שכאן בדיוק טמון הכשל: ארגונים אינם פועלים כמו מודלים, ואנשים אינם מתנהגים לפי תרשימים. מודל, על פי ההגדרה, הוא דוגמה או ד

מהפכת הבינה המלאכותית אוהבת להציג את עצמה כמהפכה לא־חומרית: מודלים בענן, אלגוריתמים לומדים, יצירה בלחיצת כפתור. אבל בפועל זו אחת המהפכות התשתיתיות והחומריות ביותר שראינו בעשורים האחרונים. מאחורי כל תשובה “חכמה” עומדים שרתים, חשמל, מים, מתכות, ועבודה אנושית והמחיר של כל אלה כבר נגבה כאן ועכשיו, במקומות מאוד קונקרטיים בעולם. החזית הראשונה היא החשמל. הביקוש החריג שנוצר סביב דאטה־סנטרים ל-AI דוחף רשתות חשמל לקצה היכולת שלהן. בארה״ב דווח כיצד תחנות כוח מזהמות מסוג “פיקר”, שתוכננו

בינה המלאכותית נכנסה לחיים שלנו במהירות שמזכירה מהפכות קודמות, אבל בניגוד למהפכות גלויות כמו הרכב או החשמל, כאן השינוי שקט. הוא לא משנה את הנוף החיצוני אלא את הנוף הפנימי: איך אנחנו חושבים, לומדים, שואלים שאלות, מקבלים החלטות ומבינים את העולם. דווקא בגלל שה-AI כל כך שימושי, כל כך נעים, וכל כך “עובד”, חשוב לעצור רגע ולשאול לא רק מה הוא מאפשר אלא גם מה הוא מחליש. הבעיה הראשונה היא אובדן הידע הבסיסי. חשיבה ביקורתית לא מתקיימת בוואקום; היא נשענת על ידע, על היכרות עם תחום, על אינט

העיסוק הגובר במשמעות בעבודה מוצג לרוב כרעיון נאור, הומניסטי, כמעט מוסרי. עבודה, כך נאמר, אינה רק מקור פרנסה אלא מקום של ערך, זהות ושליחות. אלא שמתחת לשפה הרכה הזו מסתתר היגיון בעייתי מאוד: ההנחה שעובד אמור לגלות נאמנות לארגון לא בגלל אופן ההתנהלות שלו, אלא בגלל משמעות שהוא מייצג. כדי להבין עד כמה הרעיון הזה מסוכן, מספיק להוציא אותו לרגע מהקשר הארגוני ולדמיין אותו בהקשר מדינתי. אילו היינו טוענים שאזרחים צריכים להסכים למדיניות המדינה לא משום שהיא מיטיבה איתם, הוגנת כלפיהם ופועל

אם ארגון צריך למכור לך “משמעות” כנראה שיש לו בעיה אחרת.עבודה שלא עומדת בזכות עצמה זקוקה לסיפור, ועבודה שמספקת תנאים הוגנים לא צריכה נרטיב. העיסוק האובססיבי במשמעות בעבודה אינו סימן להתקדמות אלא לסוג חדש של התחמקות. במקום לדבר על כסף, כוח, שליטה ושעות עבודה, מדברים על חיבור, שליחות וערכים. במקום לשאול מי קובע את הכללים, שואלים את העובד איך הוא מרגיש לגביהם. זה לא הומניזם זו החלפת שיח. קל לזהות את הדפוס. השכר נמוך? “אבל העבודה משמעותית”. העומס בלתי אפשרי? “מי שבא לכאן מחפש יותר

ויקטור פרנקל מצוטט ללא הרף בשיח הארגוני. “האדם מחפש משמעות”, אומרים, ומיד עוברים לדבר על חוויית עובד, חיבור לערכים ומשמעות בעבודה. אלא שבין פרנקל לבין חדר הישיבות המודרני נפער פער עמוק כזה שמרוב ציטוטים נעלם מעין. פרנקל לא כתב על עבודה. הוא כתב על קיום אנושי בתנאים קיצוניים של חוסר חירות. המשמעות אצל פרנקל אינה חוויה נעימה, אינה סיפוק, ואינה כלי ניהולי. היא מנגנון קיומי של הישרדות מול סבל שאין לאדם שליטה עליו. המשמעות אינה מחליפה תנאים היא מופיעה דווקא כשאין תנאים. כאשר משתמ

בעולם העבודה מתרחש שינוי עמוק שהופך את המרחב הפיזי מהמסגרת שבה העבודה מתבצעת אל אחד הגורמים המשפיעים ביותר על איכות העבודה עצמה. אם עד לאחרונה המשרד היה בעיקר מקום שמכיל אנשים, היום הוא מתחיל להתנהג כמשתנה שמשפיע עליהם. המרחב נעשה חכם, קשוב ותומך, לא משום שהוא מלא גאדג'טים אלא משום שהוא מבוסס על הבנה טובה יותר של בני אדם. כבר היום טכנולוגיות רבות מנטרות את השימוש בחללים ומאפשרות לקבל החלטות טובות יותר גם בלי שנרגיש בכך. התאורה משתנה בהתאם לנוכחות, הטמפרטורה מתאזנת לפי עומסים,