שקר ה"משמעות" בארגונים.

אם ארגון צריך למכור לך “משמעות” כנראה שיש לו בעיה אחרת.עבודה שלא עומדת בזכות עצמה זקוקה לסיפור, ועבודה שמספקת תנאים הוגנים לא צריכה נרטיב.

העיסוק האובססיבי במשמעות בעבודה אינו סימן להתקדמות אלא לסוג חדש של התחמקות. במקום לדבר על כסף, כוח, שליטה ושעות עבודה, מדברים על חיבור, שליחות וערכים. במקום לשאול מי קובע את הכללים, שואלים את העובד איך הוא מרגיש לגביהם. זה לא הומניזם זו החלפת שיח.

קל לזהות את הדפוס. השכר נמוך? “אבל העבודה משמעותית”. העומס בלתי אפשרי? “מי שבא לכאן מחפש יותר מכסף”. אין גבולות בין עבודה לחיים? “אנחנו משפחה”. כך, מה שפעם היה ויכוח לגיטימי על תנאים הופך לבעיה אישית של העובד. אם אתה מותש כנראה לא התחברת מספיק למשמעות.

המשמעות משמשת כאן ככיסוי. היא לא מבטלת יחסי כוח, היא מרככת אותם. היא מאפשרת לארגון לדרוש מחויבות רגשית בלי לתת תמורה חומרית. לא חוזה עבודה אלא חוזה רגשי. לא זכויות – אלא הזדהות.

האבסורד הוא שעבודה לא באמת דורשת משמעות כדי להיעשות היטב. היא דורשת ארגון, סדר, גבולות ברורים, סביבת עבודה מתפקדת, תהליכים שניתן להבין, ואוטונומיה מינימלית. אדם לא צריך להרגיש שליחות כדי להצליח, אלא לדעת מה מצופה ממנו, לקבל את הכלים הנכונים, ולהיות מסוגל לסיים יום עבודה מבלי להרגיש אשם.

כשהארגון מתפקד, כשהסביבה אינה כאוטית, וכשהכוח אינו מוסתר לעיתים מופיע גם סיפוק. לפעמים אפילו עניין. אבל זה קורה אחרי שיש תנאים, לא במקום. משמעות, אם היא מופיעה, היא תוצר לוואי – לא יעד ניהולי.

הבעיה האמיתית מתחילה כשהמשמעות הופכת לדרישה. כשהעובד לא רק צריך לבצע, אלא גם להרגיש נכון. אז כל ביקורת נתפסת כחוסר מחויבות, וכל גבול כבעיה ערכית. זהו מנגנון של שליטה רכה: אתה לא חייב להסכים, אבל אתה אמור להאמין.

אולי הגיע הזמן לומר את זה בפשטות: עבודה לא חייבת להיות משמעותית כדי להיות ראויה. היא חייבת להיות הוגנת. כל השאר הוא סיפור.