רשת חברתית זו סביבה.

רשת חברתית נתפסת בדרך כלל ככלי תקשורת או כפלטפורמה טכנולוגית להעברת מסרים, אולם ניתן להבין אותה גם בצורה אחרת. ניתן להתייחס אל הרשתות החברתיות כאל סביבה. בדיוק כפי שסביבה פיזית כמו משרד, בית ספר, רחוב או כיכר ציבורית משפיעה על האופן שבו אנשים מתנהגים, חושבים ומתקשרים זה עם זה, כך גם הסביבה הדיגיטלית של הרשתות החברתיות מעצבת דפוסי פעולה, מבנים של שיח וצורות של ידע. מחקרים בפילוסופיה של הטכנולוגיה ובמדעי החברה מדגישים כי טכנולוגיות אינן רק כלים ניטרליים אלא מערכות המתווכות את היחסים בין בני אדם לבין העולם. הפילוסופים דון אידה ופיטר פול ורביק, למשל, הראו כי טכנולוגיות יוצרות מסגרות תפיסה והתנהגות המעצבות את האופן שבו בני אדם חווים מציאות. כאשר מבינים את הרשתות החברתיות כסביבה ולא רק ככלי, ניתן לבחון כיצד הארכיטקטורה הדיגיטלית שלהן משפיעה על השיח הציבורי, על מבנה הידע ועל האופן שבו בני אדם תופסים סמכות, אמת וזהות. אחת התופעות המרכזיות שמאפיינות את המרחב הזה היא הסרת ההילה מעל הידע. במשך מאות שנים ידע היה כרוך במוסדות ובסמכויות ברורות. פרופסור באוניברסיטה, עיתונאי בעיתון מרכזי או מומחה בתחום מקצועי נשאו עמם מעמד כמעט טקסי. הסוציולוג מקס ובר תיאר את תהליך החילון של העולם כתהליך שבו סמכויות מסורתיות מאבדות את קדושתן והופכות לחלק ממערכות רציונליות של ארגונים וידע מקצועי. ברשתות החברתיות תהליך זה מקבל ביטוי קיצוני במיוחד. הידע מאבד את ההילה שלו והופך לאחד הקולות בתוך זרם אינסופי של אמירות. מאמר של חוקר בעל מומחיות של עשרות שנים מופיע באותו פורמט בדיוק כמו תגובה של משתמש אנונימי. מבחינה חזותית וטכנית ההבדל ביניהם כמעט נעלם. בכך נוצרת חילוניות רדיקלית של השיח שבה הסמכות האפיסטמית אינה קשורה עוד בהכרח למעמד מוסדי אלא בעיקר לנראות בתוך הפלטפורמה. עם זאת ביטול ההיררכיה של הידע אינו מבטל את ההיררכיה עצמה אלא מחליף אותה בהיררכיה אחרת. במקום היררכיה של ידע נוצרת היררכיה של תשומת לב. הכלכלן והוגה התקשורת הרברט סיימון כבר בשנות השבעים טען כי בעולם עשיר במידע המשאב הנדיר הוא תשומת הלב האנושית. ברשתות החברתיות רעיון זה מתממש באופן מלא. סמכות אינה נקבעת בהכרח לפי עומק הידע אלא לפי מידת החשיפה. מספר העוקבים, מבנה האלגוריתם והיכולת של מסר להפוך לויראלי קובעים במידה רבה מי נשמע ומי נעלם בתוך זרם המידע. מחקרים בתחום התקשורת הדיגיטלית מצביעים על כך שתוכן המעורר רגשות חזקים כמו כעס, הזדהות או הפתעה מתפשט מהר יותר ברשתות. כך נוצרת מערכת שבה אמירות חדות או דרמטיות זוכות לנראות גדולה יותר מאשר טיעונים מורכבים וזהירים. גם מבנה השיח עצמו משתנה בסביבה הזו. שיחה אנושית רגילה מתרחשת בדרך כלל כדיאלוג ליניארי שבו אנשים מגיבים זה לזה בזמן אמת. ברשתות החברתיות לעומת זאת השיח בנוי מבחינה טכנית כעץ של תגובות. כל תגובה מתייחסת לפוסט המקורי אך אינה בהכרח חלק משיחה מתמשכת עם מגיבים אחרים. כתוצאה מכך המשתתפים אינם תמיד מדברים זה עם זה אלא לעיתים קרובות מדברים אל הפוסט המרכזי או אל הקהל הצופה מן הצד. התגובה הופכת במידה רבה להצהרה פומבית יותר מאשר חלק מתהליך של חשיבה משותפת. הסוציולוג ארווינג גופמן תיאר את החיים החברתיים כתיאטרון שבו בני אדם מציגים את עצמם בפני אחרים. ברשתות החברתיות הממד הזה מתעצם משום שכל תגובה היא גם הופעה בפני קהל רחב ולעיתים בלתי נראה. תופעה זו קשורה גם למה שחוקרי מדיה מכנים קריסת הקשר. כאשר אדם מדבר במרחב פיזי הוא בדרך כלל יודע מי הקהל שלו ומהם הגבולות של הסיטואציה החברתית. ברשתות החברתיות אותו מסר יכול להיקרא בו זמנית על ידי חברים, עמיתים לעבודה, זרים מוחלטים ולעיתים גם על ידי ארגונים ומעסיקים. במצב כזה המשתמש אינו מגיב רק לאדם אחד אלא למרחב חברתי רחב. לכן השיח נוטה להיות הצהרתי יותר ופחות חקרני. אנשים אינם רק מנסים להבין סוגיה אלא גם מאותתים על זהותם ועל עמדותיהם בפני קהילה רחבה. מאפיין נוסף של הסביבה הזו קשור לאופייה הכלכלי. בניגוד לפורומים אינטלקטואליים מסורתיים שמטרתם הייתה חקירה של ידע, הפלטפורמות הדיגיטליות הן בראש ובראשונה מערכות כלכליות שמטרתן למקסם מעורבות משתמשים. החוקרת שושנה זובוף תיארה את הכלכלה הזו כקפיטליזם של מעקב שבו הנתונים על פעילות המשתמשים הופכים למשאב כלכלי מרכזי. בהקשר זה השיח עצמו הופך לחלק ממערכת שמטרתה להאריך את זמן השהייה בפלטפורמה. מסרים חדים, מעוררי מחלוקת או טעונים רגשית יוצרים יותר תגובות ולכן הם מתוגמלים על ידי האלגוריתם. במרחב כזה ביקורת אינה תמיד נתפסת כהזדמנות להעמקת הדיון אלא לעיתים כפגיעה בזהות או במוניטין של המשתתף. לכן תגובות שאינן אוהדות עשויות להיתפס במהירות כהטרדה או כהתקפה אישית. גם חוויית הזמן משתנה בתוך הסביבה הדיגיטלית. מוסדות ידע מסורתיים כמו ספרים או מאמרים אקדמיים מבוססים על תהליך איטי יחסית של מחשבה ודיון. לעומת זאת הזמן ברשתות החברתיות מאיץ באופן דרמטי. פוסטים נעלמים בתוך זרם התוכן לעיתים בתוך שעות. קצב זה מעודד תגובות מהירות ואינטואיטיביות ופחות תהליכי עיבוד עמוקים. הפילוסוף ביונג צול האן טען כי בעידן הדיגיטלי מתפתח מצב שהוא מכנה אינפוקרטיה שבו זרם המידע המואץ משנה את האופן שבו בני אדם מבינים מציאות פוליטית וחברתית. לבסוף הרשתות החברתיות מטשטשות את הגבולות בין תחומי חיים שונים. בעבר ניתן היה להבחין בין השיח המקצועי שמתרחש במקום העבודה לבין השיח הציבורי או האישי. הרשתות החברתיות מחברות בין המרחבים הללו. פוסט אישי יכול להשפיע על הקריירה המקצועית של אדם ודיון מקצועי יכול להפוך במהירות לנושא ציבורי רחב. במובן זה הרשתות הן גם סוג של סביבת עבודה לא פורמלית שבה אנשים מנהלים את המוניטין שלהם, בונים רשתות קשרים מקצועיות ומציגים ידע או מומחיות. כאשר מתבוננים ברשתות החברתיות כסביבה ניתן להבין כי הן אינן רק אמצעי תקשורת אלא סוג של ארכיטקטורה חברתית דיגיטלית. המבנה של הפלטפורמה, האלגוריתמים שלה והאופן שבו היא מארגנת את השיח משפיעים באופן עמוק על האופן שבו בני אדם חושבים, מדברים ומבינים ידע. בדיוק כפי שתכנון של בניין משפיע על ההתנהגות של האנשים שבתוכו, כך גם העיצוב של המרחב הדיגיטלי מעצב את התרבות ואת השיח המתרחשים בתוכו. אם אנו מבינים את הרשתות החברתיות כסביבה ולא רק ככלי טכנולוגי, ניתן לראות עד כמה עמוקה השפעתן על האופן שבו אנו חושבים, מדברים ומבינים ידע. ההבנה הזו אינה רלוונטית רק לעולם הדיגיטלי. היא חלק מתובנה רחבה יותר שלפיה סביבות מעצבות התנהגות. בין אם מדובר במשרד, בבית ספר, בבית חולים, במרחב עירוני או ברשת חברתית, המבנה של הסביבה משפיע על האופן שבו אנשים חושבים, פועלים ומתקשרים זה עם זה. אם הנושא הזה מסקרן אתכם ואתם רוצים להעמיק בשאלה כיצד סביבות משפיעות על ההתנהגות ועל החשיבה האנושית, אתם מוזמנים לפנות אליי ולשמוע על ההרצאות שלי העוסקות בדיוק במפגש בין בני אדם לבין הסביבות שבהן הם פועלים...